| וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך | ||
| -- בראשית כט,יא | ||
בכי זה - על שום מה?
התורה תיארה בהרחבה את שיחתו של יעקב עם הרועים. נראה שאריכות זו נועדה כדי לתאר באופן אותנטי את טיבם של אנשי חרן, העצלים והאדישים.
הדבר ניכר, כמובן, מעצם העובדה הפשוטה, שהם מגיעים לבאר בעוד היום גדול ורובצים שם עם עדריהם בחוסר מעש.
אולם באופן מיוחד יש לתת את הדעת על אדישותם של הרועים כלפי האורח הסקרן המגיע לאזור.
יעקב מנסה לפתוח עמם בשיחה - "מאין אתם?" (שם,ד), אולם הם משיבים בקוצר רוח ומסרבים לפתח שיחה: "מחרן אנחנו".
יעקב מנסה שוב: "הידעתם את לבן בן נחור?" (שם,ה), כששאלה זו מזמינה, בדרך הטבע, התייחסות: מדוע מחפש יעקב את לבן? כיצד ניתן לסייע לו?
אך במקום זאת : "ויאמרו ידענו".
גם המשך השיחה אינו מלבב במיוחד: "ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום" (שם,ו).
משנכשלו ניסיונותיו של יעקב ליצור קשר עם הרועים, הוא מוכיח אותם על דרכם: "הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו" (שם,ז).
הרועים מתרצים את התנהגותם בטיעון: "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן", כשכידוע, גם טיעון זה עומד מיד להתנפץ אל מול מעשיו של יעקב הגולל את האבן בכוחות עצמו.
אל מול קבלת הפנים הצוננת הזו, מגיעה לפתע רחל.
נראה, שדמיונה החיצוני של רחל לדודתה רבקה, הוא שמניע את יעקב לפעול בצורה נחרצת כל כך: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו" (שם,י).
לא בכדי חוזרת התורה שלוש פעמים בפסוק אחד על הביטוי "לבן אחי אמו".
זיכרונה של רבקה אמו חוזר כעת אל יעקב. מן הסתם סופר לו על פגישתו של עבד אברהם עם אמו, בשעה שהגיע כמותו אל הבאר בחרן.
אולם לעבד ציפתה קבלת פנים נעימה הרבה יותר מזו שזכה לה יעקב.
רבקה השקתה אותו ואת גמליו והזמינה אותו לביתה.
והנה, נגזר על יעקב לעזוב את אמו האהובה, מכניסת האורחים ומסבירת הפנים לזרים, ובמקום זה עליו לגלות לחברת אנשים אפורים ושטחיים.
הניגוד שבין דמותה של רבקה לבין המציאות שסביבו, קשה עד מאוד. ולכן:
"וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך".