FANDOM


בס"ד ר"ח אדר התשס"ו

משנכנס אדר

מבוא:עריכה

משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו'. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה (לכן בן ישראל שיש לו דין עם נוכרי, יתחמק ממנו בחודש אב, שמזלו רע ויזדמן לו באדר, שמזלו טוב - תענית כט.).

סוגית הגמ' הנ"ל העוסקת לכאורה ב"משנכנס אדר מרבין בשמחה", טומנת בתוכה עקרונות הלכתיים ותרבותיים, בנושא השמחה והעצב ביהדות. עיון פשטני בסוגיה מעורר לכאורה מספר תמיהות. כגון:

  • א. מדוע נאמר במשנה כי בחודש אב ממעטין בשמחה, היה צריך לומר: מרבים בעצבות לפי שבחודש אב נחרבו שני בתי המקדש?
  • ב. מדוע קשרה הגמ' בין חודש אב לחודש אדר דווקא?
  • ג. מדוע נקבעה השמחה לכל חודש אדר ולא רק לפורים החל בי"ד וט"ו באדר?
  • ד. הרש"י פירש: "משנכנס אדר - ימי נסים היו לישראל פורים ופסח" (תענית כט.). מדוע קשר הרש"י את פסח החל בניסן לחודש אדר?
  • ה. מדוע לא ציינה הגמ' באיזה סוג שמחה יש להרבות במהלך חודש אדר?
  • ו. מעט ממטרות הצחוק המובאים במקורות חז"ל.

הטעם שנקטה המשנה בלשון מיעוט שמחה ולא נקטה בלשון ריבוי עצבות בחודש אב:עריכה

משום שביהדות קיימת מצוה לשמוח בעת קיום המצוות, כמובא במדרש: "שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה" (רבינו בחיי דברים פרק כ"ח פסוק מ"ז). שנאמר: עבדו את ה' בשמחה באו לפניו תמיד (תהילים ק', ב'). לכאורה, נראה היה שבחודש שנתגברו בו הצרות, ונוהגים בו מנהגי אבלות, היה צריך האדם לשרות בעצבות כחלק מקיום המצוות הקשורות בחודש אב. לפיכך מציינת המשנה כי אף את המצוות הקשורות לחודש אב, יש מצוה לבצע מתוך מיעוט שמחה ולא בעצבות. כלומר, אפילו בחודש שהעצבות בו מתגברת כחודש אב, יש לבצע את גם את המצוות העצובות בשמחה מועטה, כשם שמבצעים את המצוה להרבות בשמחה בחודש שכולו שמחה כחודש אדר. לפיכך דייקה הגמ' לכתוב "כשם" ללמדינו שיש להרבות שמחה בחודש אדר, כשם שמעטנו בשמחה בחודש אב, ע"מ שלא תפגם השמחה מישראל. הטעם לצורך בעשית המצוות מתוך שמחה מובא בזוה"ק: "ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה, כגוונא דא (תהלים ק) עבדו את יי' בשמחה, חדוה דב"נ משיך לגביה חדוה אחרא עלאה" (זוהר, שמות, דף קפד:). כלומר, האדם מקבל מן השמים כפי הנהגתו בארץ. אם הוא שרוי בשמחה, באותה מידה משמחים אותו מן השמים, ואם הוא שרוי בעצבות, באותה המידה מקבל דינים מן השמים למעלה. וכן נאמר עבדו את ה' בשמחה, ע"י כך מושך עליו האדם שפע של חדוה עליונה. על כן הוסיף רב פפא ואמר "הלכך". דהיינו, מאחר והאדם מרבה בשמחה בחודש אדר, וממילא משוכה עליו שפע של החדוה העליונה, הלכך זה הזמן גם לעשות דין עם הגוי ולנצחו.

בהלכות למעשה הנובעות מסוגית הגמ' דידן נחלקו גדולי הפוסקים: הרמב"ם בהלכות תענית פסק להלכה רק את דברי המשנה "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (פ"ה, ו') אך השמיט את דברי רב יהודה (משום שלשיטת הרמב"ם מיעוט השמחה בחודש אב [תספורת, כבוס ואכילת בשר] תחילתם רק בשבוע שבו חל ט' באב ולא מר"ח, מיעוט השמחה מר"ח מצטתמצם ל"בנין של שמחה" כגון חתונות, דהיינו, הרמב"ם פסק לא כרב יהודה וצ"ע) ורב ופפא (משום שלשיטת הרמב"ם "אין מזל לישראל" ומשום שדברי רב פפא תלויים בדברי רב יהודה שהרמב"ם לא פסק כדבריו כנ"ל). לעומתו הטור והשו"ע הזכירו את ההלכה להשתמט מדין עם גוי באב (שו"ע תקנ"א, א'). לעומתם ה"מגן אברהם" (תרפ"ו ס"ק ה) ו"המשנה ברורה"" (תרפ"ו ג' ס"ק ח') הזכירו גם את דין "משנכנס אדר" להלכה.

ודע, שאף לפני הקב"ה יש שמחה בעת שהרשעים אובדים, כמובא במדרש: "וידבר ה' אל משה לאמר ואני הנה לקחתי וגו' ואני - בשמחה, הנה – ברצון, דברי ר' ישמעאל. אמרו לו תלמידיו: רבינו לפי שהוא אומר (בראשית ו) ואני הנני מביא את המבול מים, שומע אני יש שמחה לפני המקום. אמר להם: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסיו, וכן הוא אומר (משלי יא): בטוב צדיקים תעלוץ קריה וגו' ואומר (תהלים ג): שיני רשעים שברת וגו' ואומר (שם): לה' הישועה וגו' ואומר (שם קד): ה' מלך עולם ועד אבדו וגו' ואומר (שם): יתמו חטאים וגו' ואומר: ובאבד רשעים רנה (מדרש רבה במדבר פרשה ג').

הקשר בין חודש אב לחודש אדר:עריכה

הקשר האמור בגמ' דידן בין החדשים אב ואדר דווקא, באה לרמז לענ"ד כי: כפי שכל חודש אדר נהפך לישראל מיגון לשמחה, כך עתיד חודש אב לההפך לחודש של ששון ושמחה לישראל. כאמור במדרש (זוטא, איכה פר' א', כ"ח): "עתיד הקדוש ברוך הוא להפוך תשעה באב לשמחה. שנאמר: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (זכריה ח', י"ט). ולבנות את ירושלם הוא בעצמו ולקבץ גליות ישראל לתוכה שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב'). ועוד נראה לענ"ד כי: בין פורענויות חודש אב לבין שמחות חודש אדר גם קיים קשר היסטורי. "בט' באב חרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה העיר ביתר ונחרשה העיר" (ר"ה יח:). דהיינו, כפל חורבן בגין עזבם את תורת ה'. לעומת זאת בחודש אדר קיבלו עליהם ישראל את התורה מרצון, לאחר שכבר קיבלוה עליהם בכפיה. כמובא בתלמוד: "אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת, פח.). דהיינו, כפל שמחה לפי שהתורה משמחת את לבו של האדם. כדכתיב: פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים י"ט, ט'). כלומר, הקשר בין החודשים מסמל גם עקרון יסוד בדת לפיו ה' גומל חסד לאוהביו לשומרי מצוותיו ולעומת זאת ה' נותן לרשע רע כרשעתו.

קביעת השמחה לכל חודש אדר:עריכה

קביעת השמחה בגמ' דידן לכל חודש אדר, מקורה לענ"ד בדברי התלמוד הירושלמי: "תני בשם רבי נתן: כל החודש כשר לקריאת המגילה. מאי טעמא? (אסתר ט', כ"ב) והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" (ירושלמי, מגילה פ"א, ה"א). דהיינו, לשיטת ר' נתן הגזירה הייתה על החודש, לא פחותה מהגזרה שהייתה על הימים י"ד וט"ו בחודש אדר. משום כך נקבעה השמחה בגמ' דידן לכל חודש אדר מראשיתו (וכן פסק השו"ע בשם "יש אומרים" שעוברי דרכים יכולים, בדיעבד, לקרוא המגילה מתחילת החודש, והרמ"א הוסיף "והכי נהוג" תרפ"ח ס"ז , הרמב"ם השמיט גם הלכה זו. משום שלא פסק כרב יהודה כנ"ל). גם דברי רב פפא לפיהם: בן ישראל שיש לו דין עם נוכרי, יתחמק ממנו בחודש אב, שמזלו רע ויזדמן לו בחודש אדר, שמזלו טוב (תענית כט:). מעידים רב פפא סבר: כי לחודשים אדר ואב ישנה תכונה סגולית המיחדת אותם משאר חודשי השנה. דהיינו, למרות שבכל חדשי השנה "רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל" (שבת קנ"ו.), לשיטת רב פפא בגמ' דידן שני חדשים אלה הם בבחינת היוצאים מן הכלל (עיין הריטב"א שם). כלומר, קביעת השמחה לכל חודש אדר נובעת מלשון הפסוק: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר ט', כ"ב). על כן נקבעה השמחה לכל חודש אדר ולאו דווקא לימי נס פורים שאירע בי"ד ובט"ו אדר. וכן מצאנו במשנה, כי כבר "באחד באדר משמיעין על השקלים" (ב"ד שולחים בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן. [ונגבית בראשון לניסן] לפי שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה – רע"ב, מסכת שקלים, משנה א'). דהיינו, משנכנס אב והתגבר החורבן ממעטין בשמחה, ומשנכנס אדר ומתרבה הבנין מרבין בשמחה. וכן "אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, היינו דכתיב: באחד באדר משמיעין על השקלים (ילקוט שמעוני, אסתר, פרק ג', סימן תתרנ"ד). וכן תמצא שמנהגי האבלות הנוהגים בתחילת חודש אב הם מועטים ומסתיימים בי' באב, לעומת זאת בכל חודש אדר מצוה להרבות בשמחה כאשר שיא השמחה הוא באמצע חודש אדר.

הקשר בין חודש אדר לפסח:עריכה

הרש"י פירש: "משנכנס אדר. ימי נסים היו לישראל פורים ופסח" (תענית כט.). הטעם שהרש"י הוסיף את פסח לאדר המפורש בגמ' דידן, לפי שבחודש אדר מתחילים לדרוש ולהכין לפסח "כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום (פסחים ו.). דהיינו, דרשות חג הפסח מהוות תוספת שמחה לחודש אדר. ועוד, לפי שתהליך הגזירה החל בחודש ניסן. שנאמר: ביום הראשון הוא חודש ניסן ...הפיל פור הוא הגורל לפני מן מיום ליום ומחדש לחדש הוא שנים עשר הוא חדש אדר (אסתר ג' , ז'). וכן מובא במדרש "כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח, באייר זכות פסח קטן, וזכות המן... עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות התחיל הרשע לשמוח" (מדרש רבה, אסתר, פרשה ז'). לפיכך כתב הרש"י "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח". דהיינו, לפי שהמן הרשע סבר כי חודש אדר הבא בסוף חודשי השנה היהודית, יש בו סגולה לגרום לסופם של ישראל ח"ו. אולם המן הרשע לא ידע שביהדות תנועת השנה היא מעגלית. כלומר, סופה של השנה מחובר לתחילת השנה הבאה. כך שחודש אדר אינו מסמל סוף של כליה, אלא סיום הגלות ותחילת הגאולה כמאמר חז"ל: "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, י"א.). מטעם זה כשהשנה מעוברת, חלים דיני חודש אדר רק על חודש אדר ב'.

סוג שמחה אשר יש להרבות במהלך חודש אדר:עריכה

הגמ' נקטה בלשון מרבין בשמחה ללא הגדרת שמחה מיוחדת לאדר. לעומת זאת ברגלים חז"ל הגדירו כיצד לשמוח. כמובא בתלמוד: ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. שנא' "ושמחת בחגך". במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם: ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר. שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין. שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש (פסחים, קט.). וכן מצאנו "רב מתנה אמר מהכא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב", איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה" (מסכת ערכין דף יא.). אומנם גם לגבי יום פורים נאמר בגמ': "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:). דהיינו, תכלית שתיית היין בפורים היא גילוי רזי התורה מן המגילה. כדכתיב, נכנס יין יצא סוד. אולם לגבי כל חודש אדר לא היגדירו חז"ל כיצד לשמוח. ונלענ"ד שהסיבה היא: שחז"ל באו ללמדנו שירבה כל אדם בשמחה של מצוה בכל מה שמשמחו. דהיינו, אין גבולות לשמחה הרוחנית. לפיכך לגבי מיעוט שמחה הגדירו חז"ל הגדרות הלכתיות ברורות. כגון: איסור תספורת, כבוס, אכילת בשר, חתונות וכד'. לעומת זאת חז"ל לא הגדירו בהלכה למעשה איך מרבים בשמחה באדר. משום שהשמחה היא פנימית ורוחנית, ומשתנה מאדם לאדם מאיש לאשה ומקום למקום, כדאיתא לעיל (פסחים, קט.). וכן מובא במדרש: "בעשרה שמות נקראה שמחה, ואלו הם: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, פצחה, עליזה, חדוה, עליצה" (שיר השירים רבה, פר' א'). לפי זה ניתן גם לפרש את דברי שלמה המלך ע"ה: "איש מחסור אהב שמחה אהב יין ושמן לא יעשיר" (משלי כ"א, כ"ז). כלומר, האיש אשר יש לו מחסור בתורה, אוהב הוא להיות תמיד בשמחה, כי חסרונו בתורה המשמחת את הנפש והגוף בשמחה פנימית ורוחנית, מאלצת אותו להגזים בשמחת תענוגי הגוף בלבד. לפיכך איש המחוסר בתורה גם לא יעשיר, לפי שליראי ה' אין מחסור כלל, כי תמיד הם שמחים בחלקם, בבחינת איזהו עשיר השמח בחלקו.

ודע, שהטעם לכך שאמרת חז"ל: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", נכתבה רק במסכת תענית, ובהקשר של חודש אב, ולא נאמרה במסכת מגילה מסכת המיוחדת לענין פורים. ללמדינו שאף בשעת הצער צריך אדם לזכור את ימי השמחה העתידין לבוא ואל יתיאש מן הפורענות (אבות א', משנה ז'). משום כך למרות שחג פורים הינו חג מדרבנן, אומר המדרש (מדרש משלי פרשה ט'): "כל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים [אינם בטלים לעולם. שנאמר: וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים" (אסתר ט', כ"ח).

מעט ממטרות הצחוק המובאים במקורות חז"ל:עריכה

א. בטחון בהבטחות ה' – כנאמר במדרש: "והיה המן מהלך וכל שרי המלכות באים אחריו, ומרדכי בא לפניהם. ופגע בשלשה תינוקות יוצאים מבית רבן, אמר להם מרדכי: אמרו לי פסוקיכם, פתח הראשון ואמר: אל תירא מפחד פתאום וגו'. פתח השני ואמר: עוצו עצה ותופר וגו'. פתח השלישי ואמר: ועד זקנה אני הוא וגו'. מיד צחק מרדכי. אמר המן למרדכי, מה אמרו לך תינוקות הללו וצחקת, אמר ליה בשורות טובות בשרוני, מיד כעס המן בלבו ואמר איני שולח יד תחלה אלא בתינוקות הללו"... (ילקוט שמעוני, אסתר, פרק ו סימן תתרנ"ז). וכן מצאנו בתגובת אברהם אבינו ע"ה, כאשר בישרו ה' על בנו העתיד להולד, נפל אברהם על פניו וצחק. שנאמר: ויפל אברהם על פניו ויצחק...וקראת את שמו יצחק. "אין זה צחוק ולעג ח"ו רק לשון שמחה, כלשון (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו, ועל כן תרגם אונקלוס: תרגום ישמח שהוא וחדי ולא תרגם וחייך. והראיה כי לשון ויצחק הוא מלשון שמחה מה שנצטוה מפי הש"י לקרותו יצחק, שנאמר וקראת את שמו יצחק, ואלו לעג אברהם על הענין, לא יצוהו ה' יתברך, שיקרא לו שם על שם הלעג" (רבינו בחיי, בראשית, פרק י"ז ,י"ז). לעומת זאת שרה צחוקה של שרה לא היה בעת הבשורה, אלא בעת שראתה עדנה. שנאמר: ותצחק שרה...אחרי בלותי היתה לי עדנה. לפיכך אמר ה' לאברהם: למה זה צחקה שרה. דהיינו, על צחוקה של שרה אני מקפיד ולא על הצחוק שלך, משום ששרה אמרה: "האף אמנם", רק לאחר שנתאמת בגופה ההבטחה שתלד, ומשמעות הדבר הוא: כי לא האמינה ולא סמכה דעתה על אשר הבטחתי לך, כי הבטחתי בעיניה הייתה כדבר פלאי, לפיכך שאל ה': היפלא מה' דבר? וכן תמצא שתגובת שרה לאברהם הייתה: לא צחקתי כי יראה, דהיינו, הצחוק שלי לא מבטא פגימה ביראת שמים שיש לי. על כך השיבה אברהם: לא כי צחקת. דהיינו, גם בעת הצחוק שבצנעה יש להקפיד על מידת הבטחון ביכולות ה' יתברך.

ב. הצחוק היא מדתו של יצחק וייעודו של הצחוק הוא לתקן את העולם – לא בכדי ציוה ה' את אברהם לקרוא לבנו הנולד לו משרה יצחק. משום ששמא גרים (זוה"ק, ויקרא עה: , יומא פג:). דהיינו, ה' נתן ליצחק אבינו ע"ה את כח הצחוק, ע'מ שיגלה לעולם את הצחוק שבאלילות והבלי העולם הזה. כמובא במעשה שחסידים סיפרו משמו של הרבי מקולבישוב: מעשה באיש זקן שבא אל המגיד הגדול ממזריטש (ר' דב באר, תלמידו ומ"מ של הבעש"ט 1704-1772 מורו של ר' יצחק לוי מברדיטשוב), וביקש ממנו תיקון על עוונותיו. שאלו המגיד: "על אילו עוונות"? התחיל הזקן מספר לו את עוונותיו. חייך המגיד לשמע העוונות, ואמר לזקן: "לך הביתה ורשום על גליון את כל עבירותיך והבא לפני את הגליון". הלך האיש וישב יום תמים על העבודה, חיטט בזיכרונו רשם את העבירות שנזכר בהן, והביא את הרשימה למגיד. הסתכל המגיד ברשימה ופרץ בצחוק, המשיך לקרוא וצחק, עבר בדייקנות על כל סעיף ושורה וצחק. וכשסיים, הסתכל בזקן שעמד ממולו ואמר לו בחיוך: "שוב לביתך ואתה תבוא על תיקונך". הרבי מקולבישוב שראה את המעשה חרד כל הזמן: חרד ממעשה המגיד הצוחק מהעבירות, וחרד בגלל הזקן שמא ייעלב, יתפרץ בכעס ויברח מהרבי. אולם הזקן לא ברח, הסתכל בעיני המגיד והתחיל מחייך, ולבסוף צחק אף הוא, ויצא בחיוך וצחוק מן החדר. הרושם היה שהמגיד הסיר ממנו את המועקה. הרבי מקולבישוב השתומם על כל הענין, הוא לא הבין למה צחק המגיד בעת שקרא את העבירות, ולמה הפך המגיד את כל הדבר לצחוק. לא יכול היה הרבי מקולבישוב להתאפק, עד שפעם אזר עוז ושאל את המגיד. ענה לו המגיד: מסורת היא בידינו שכל עבירה מקורה בשטות. כמו שאמרו חז"ל : "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", אלא שאין בני האדם רואים את השטות, והתיקון המושלם והטוב ביותר הוא: לגלות את השטות שמאחורי המעשה, ואם מגלים את השטות שמאחורי המעשה מן ההכרח שנצחק, כמו שצוחקים מכל שטות, ובכוחו של הצחוק להמתיק את הדין ולבטל את השטות, ועל ידי כך גם את העבירה. ממעשה זה, למדים אנו לדעת את כוחו של הצחוק. כוח זה ניתן ליצחק אבינו ע"ה, ע'מ שיגלה לעולם את הצחוק שבאלילות והבלי העולם הזה. כוח הצחוק ניתן אף לבניו של יצחק, לישראל בכלל, לגלות את ההבל העולמי, ההבל שבמעשי בני אדם "המכעיסים את ה' בהבליהם" ולהצביע על השטות שמאחורי העבירות "ההולכים אחרי ההבל ויהבלו" (ירמיה ב, ז) . וכן מובא סיפור חסידי נוסף: מעשה במלך אחד שהכביד על עמו, והיה גוזר גזירות קשות ומטיל עליהם מסים וארנונות בלי סוף, העם היה גונח מחוסר אונים, מתאונן וממלא את הגזירות, ומשלם את המסים. ככל שפחד המלך נפל על העם הוסיף המלך להטיל מסים וגזירות חדשות והעם הוסיף להתאונן, משלחות ניסו להסביר למלך והשתדלו להשפיע עליו להקל את הנטל ולא הצליחו. והמלך הוסיף ללכת בדרכו והפיל פחדו ואימתו על העם. עד שניטל מן העם כוח הסבל, ואז פרצו בצחוק, והתחילו צוחקים לגזירות המלך. התפשט הצחוק יותר ויותר, עד שיום אחד נפקחו עיניהם וראו את המלך במלוא קלונו והורידוהו מכסאו. כלומר, התיקון בא להם תודות לצחוק. זוהי גם דרכם של אלה החפצים לתקן את חיי החברה, להבליט את הצחוק שבגזירות ובמעשים המכבידים על החיים והתיקון בא דרך הצחוק. וכן אמר דוד המלך: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפתל", ושלמה בנו אמר: "אם ללצים הוא יליץ" (משלי ג, לד). וכן נהג מו"ר אבי אב"י חגבי זצ"ל לחפש בכל ענין של צער את המצחיק שבתוכו, וע"י כך למתק את הדין.

ג. סיפורי בדיחות מועילות לחוכמה בלימוד התורה - כמובא בתלמוד: "כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (פסחים דף קיז. ,מסכת שבת דף ל:). כלומר, לפני שרבה לימד את חכמי התלמוד תורה, היה רבה מספר להם בדיחות, וחכמי התלמוד צחקו. לאחר מכן ישבו החכמים לפניו ביראה, ואז החל רבה ללמדם תורה.

ד. דברי שטות מועילים לחוכמה בלימוד התורה – כמובא בזוה"ק: "והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה, הדא הוא דכתיב (קהלת י', א'): יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (זוהר ויקרא דף מז:). כלומר, בזמן שחכמי הזהר למדו מרב המנונא סבא את סודות התורה, היה רב המנונה מלמד אותם קודם פרק מצחיק בדברי שטות, ע"מ שהדבר יועיל להם להחכים.

לסיכום:עריכה

הערכים הנוספים הבאים לידי ביטוי מנוסח סוגית הגמ' הנ"ל, העוסקת לכאורה ב"משנכנס אדר מרבין בשמחה", לימדונו כי היהדות היא דת המרוממת את השמחה לדרגת קדושה עליונה, וכן מצאנו שרוב רובם של מועדי ישראל ימי שמחה הם. כמו כן העלינו מן הגמ' דידן, כי קיימת ביהדות מצוה לשמוח בעת קיום המצוות, ומצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, פרט לימים בהם קבעו חז"ל למעט בשמחה. מצאנו מכאן גם, שהשמחה במעשה המצוות היא מצוה בפני עצמה אשר שכרה בצידה. בנוסף לכך, כאשר האדם עושה את המצות בשמחה ובכוונה שלמה, ע"י כך ממשיך עליו האדם שפע של זכויות, שפע של טוב ושמחה. לפיכך קשרה הגמ' דידן בין החדשים אב ואדר דווקא, לפי שהם החודשים הקיצוניים בשנה מבחינת השמחה והעצבות. הקשר בא כדי לרמז כי כפי שכל חודש אדר נהפך לישראל מיגון לשמחה, כך עתיד חודש אב לההפך לחודש של ששון ושמחה לישראל. ומכאן שאף בשעת הצער צריך אדם לזכור את ימי השמחה העתידין לבוא ואל יתיאש מן הפורענות. היחודיות של החודשים אדר ואב מלמדת גם, כי לחודשים אלה ישנה תכונה סגולית, המיחדת אותם מיתר חודשי השנה. גם מהמנעות חז"ל מלקבוע את אופן ריבוי השמחה בחודש אדר האמור בגמ' דידן, הבננו שאין גבולות לשמחה הרוחנית. אלא שכל אדם ירבה בשמחה של מצוה בכל מה שמשמחו. משום שהשמחה היא ענין פנימי, אישי ורוחנית, המשתנה מאדם לאדם מאיש לאשה ומקום למקום. לפיכך שמחת חודש אדר איננה רק על נסי ה' לישראל ביום פורים שארע בפרס ומדי, אלא גם שמחה, אמונה והתחזקות לקראת העתיד של סיום הגלות ותחילת הגאולה. כמאמר חז"ל: "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, י"א.). לפיכך קשר הרש"י בין פורים לפסח. כמו כן מצאנו במקורות היהדות, כי אף לצחוק ייעדו חז"ל מטרות רוחניות. כגון: בטחון בהבטחות ה', תיקון העולם, תועלת ללימוד תורה וחכמה עליונה.

יה"ר שיתקיים בנו מקרא שכתוב: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נ"ה, י"ב), אז ימלא שחק פינו ולשוננו רנה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים (תהילים קכ"ו).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורותעריכה

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-08 16:47:03.

תגובותעריכה

מאת:

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי)
יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות.
אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


לעמוד זה יש כתובת קצרה: tnk1/messages/ktuv_mjly_rux_nkea_0


Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית